איסור הוצאת זרע לבטלה ותיקונו

הרב ערן מרגליתכב ניסן, תשפא04/04/2021

פרק ה מתוך הספר צניעות ושמירת הברית בדורנו

+ תיאור הספר

+ הצג את פרקי הספר

<< לפרק הקודם

לפרק הבא >>

פרק ה מתוך הספר חינוך לצניעות ושמירת הברית בדורנו

תגיות:חינוך לצניעות ושמירת הברית בדורנוהרב ערן מרגליתספרים

איסור הוצאת זרע לבטלה לבטלה ותיקונו-

דגשים חינוכיים, ביאור חומרת העוון ואפשרות התשובה ממנו.

א. דגשים חינוכיים לאב לשיחה עם הבן בנושא

חשיבות רבה קיימת בהכרת המקורות בנושא זה, כהקדמה לקיום השיחה עם הבן בנושא, וכן ביכולת להפנות את הבן להכיר את המקורות. ונראה שבמיוחד בתקופתנו, ובעידן האינטרנט – מושפעים אנו מתרבויות ומתפיסות שונות ועל כן גדלה האחריות שלנו כהורים לדבר על נושאים אלו מתוך תורה.

ואמנם כפי שהוזכר בפתיחה לספר, במיוחד בנושא זה רבה המבוכה הן מצד האבות, הן מצד הנערים שלרוב אינם מעוניינים לדבר ולשתף את הוריהם בנושא זה.

לכן בחרנו לקצר בנושא זה בפרקי הלימוד המשותפים, ולהרחיב בנספח זה, אשר מיועד לאב ללימוד מקדים, ובהתאם לשיקול דעתו – יוכל להפנות את הבן לעיין בנספח זה.

כמו כן, זהירות רבה צריכה לבוא בדרך הצגת הנושא – מצד אחד חשוב מאוד ללמוד ולהכיר את חומרת העוון על מנת להתרחק ממנו, ומצד שני קיים חשש שנער שחטא, בהכירו את חומרת החטא, ייפול בתחושות שהוא טמא ומרוחק מה' עד שייפול במצבי ייאוש ח"ו ו/או שייגרמו לו נזקים נפשיים שיכולים לגרום לדחייה של יצר המין ולהשפעות על טבעיות חיי האישות בשעה שיזכה להתחתן. ולכן יש ללמוד את ההלכות בזהירות, ולשלב עמן מספר נושאים ודגשים חינוכיים, כמבואר להלן.

היות שמרן השולחן ערוך עצמו כבר כתב על חטא זה "ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה" (אבן העזר סימן כג א), נראה שיש להכריע שאין להסתיר את חומרת העוון, אלא אדרבא להסביר בדרך שכלית המובנת לנער מדוע כתב כן, ולא לחשוש מההשלכות לגבי הנער, ובתנאי שתבוא במקביל גם הסברה על גודל ערכה של התשובה ועל ההתמודדות עם תקופת הנעורים וניסיונותיה¹.

המסר החינוכי המרכזי בעיסוק בנושא יצר המין צריך להיות שמדובר בכוח חיובי שקיים באדם, אשר אנו נדרשים לקדשו ולעדנו, כפי שמופיע בפרקי הלימוד בפרק 'יצר ויצירה'.

המסר צריך להיות כי אין חיים ויצירה בלי יצר, ובפרט בדורות של גאולה, כשעם ישראל שב לארצו לגאולת עולמים, מתרבים כוחות היצירה. לאור זאת נמצא כי במיוחד בדורות אלו גדל אף האתגר לרומם ולקדש את כוחות יצר העריות – יצר החיים.

לאור דברים אלו, היחס לכוחות החיים וליצרים שבאדם, ואף לאותן פעמים שהנער חטא ונכשל, משתנה: אין מדובר במום או פגם שקיים באדם שיש לסלקו, אלא בכוחות נפלאים שנטע בנו הבורא, ועלינו מוטלת האחריות לטהרם ולקדשם.

ב. חומרת העוון וכיצד הדבר לא מוביל לייאוש

המקור המרכזי בתלמוד העוסק בנושא מופיע במסכת נדה דף יג ע"א-ע"ב², והאיסור נפסק להלכה ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פכ"א הלכה יח-יט ובטור שולחן ערוך סימן כ"ג³ ובספר הזוהר הפליג בחומרת העברה וגודל הפגם, עד שנראה מדבריו שאינו יכול לשוב בתשובה⁴.

אמנם אין הכוונה שמעשה זה חמור מביאת איסור (כגון באשתו בזמן שהיא נידה), אלא הכוונה שיש בחינה מסוימת במעשה שהיא מרבה טומאה אף יותר מביאת איסור (עיין למשל בתניא לקוטי אמרים, פ"ז), ודנו הפוסקים האם הותרה הוצאת זרע לבטלה על מנת למנוע ביאת איסור⁵.

יש להבין מדוע מעשה זה כה חמור. הצורך בהסברת הנושא גדל אף לאור העובדה כי קיים פער גדול בין הדרכת חז"ל, ובין התפיסה ה'חילונית' אשר אינה רואה פגם מוסרי במעשה זה, ומאפשרת לאדם לתת פורקן לרגשותיו, ובפרט לאור ההכרה המדעית כי גופו של האדם מכיל כמויות זרע רבות אשר הולכות ומתחדשות ואין כל פגם או נזק גופני בהוצאת הזרע.

בדף הלימוד העוסק בחומרת החטא (לקמן, פרק ז מתוך הספר מתבגרים יחד - דף לימוד 49), הובאו מספר כיווני הסברה מדוע חמור חטא זה, ולהלן עיקרי הדברים:

היות שמדובר בכוח גדול וחשוב שקיים באדם – כוח החיים שבאמצעותו האדם יכול ליצור חיים חדשים ולהידמות בכך לבורא יתברך – צריך באופן מיוחד להתאמץ ולשמור עליו, וכל פגם בו הוא חמור ביותר.

ככל שיותר איברים שבאדם שותפים לחטא, כך הוא נחשב חמור יותר. בחטא זה, האדם כולו נהנה וכל גופו 'רועד וזע', ולכן חמור החטא.

יציאת הזרע מתחילה מן המוח, במחשבתו של האדם שמהרהר בנשים וכד' – ומכיוון שהחטא מתחיל מהמקום היותר עליון שבאדם, הוא נחשב חמור ביותר.

דווקא ההכרה המדעית, שבכל שפיכת זרע יוצאים מגופו של האדם בין עשרות למאות מיליונים של זרעונים, וכל זרעון אחד הוא פוטנציאל של ילד! – יכולה לעזור להבנה מדוע חכמים החמירו מאוד בעוון זה, ובפרט בזוהר (ח"א ריט ב) שכתב שבמעשה זה האדם בצורה מודעת ובידיו מאבד את זרעו שלו, זרע שממנו היו יכולים להופיע חיים ולכן נחשב כהורג את בניו שלו, ויש בכך אכזריות.

בנוסף, היות שמדובר במעשים הנעשים בסתר, ויש בהם הנאה גדולה – לאחר שמתרגלים אליהם קשה מאוד להפסיק ולכן מי שהתחיל לחטוא, לרוב ימשיך פעמים רבות לחטוא.

בספרים הקדושים מובא שהברית מגלה את הקשר בינינו ובין הבורא, ושמירת הברית היא היסוד לכל המשכת צינורות השפע; משום כך כאשר היסוד נפגם, אף שאר המעשים הטובים שאנו עושים אינם יכולים לעלות למעלה בצורה הראויה, ובפרט שבמעשה זה נותנים כוח לכוחות שליליים במציאות, וכאשר אדם משתמש בכוח השפע והנתינה שלו לשלילה, הוא גורם בזה שיינתן שפע ל'כוחות החיצוניים'⁶.

ואמנם כבר כתב הרב יעקב קנייבסקי, הסטייפלר זצ"ל במכתבו בנושא:

הספרים הקדושים, מתוך כוונה לעצור בעד החוטא, כתבו בביאור עצום איך שעל ידי החטא זה נחטפים זכיותיו (היינו כנ"ל, לא עצם זכיותיו אלא ההשפעה כנ"ל), וקצרו לבאר הצד השני, דהיינו אע"פ שכמה פעמים נכשל רחמנא ליצלן, מכל מקום אם לעומת זה הרבה פעמים מנצח ומתגבר על התאווה, אז באותו פעם שמתגבר על התאווה הבוערת בו באופן נורא הרי הוא ממשיך אור קדושה על עצמו ועל העולמות באופן קדוש מאוד מאוד, וחלק גדול מאוד מהניצוצות הקדושות... הרי הוא מוציאם ומחזירם לקדושה, ואין לשער גודל רוממות קדושת זה האדם הכובש תאוותו בזמן תוקפו, והוא אז בבחינת יוסף הצדיק⁷.

כיוון הסברה מרכזי נוסף הובא בדף הלימוד "בונים את המחר – מתכוננים לזוגיות טובה" (פרק ז מתוך הספר מתבגרים יחד, דף לימוד 50), דף זה התמקד בהבנה של השלכות המעשה על נפש האדם, מתוך הבנה שכל מעשה וכל שכן התרגלות אליו, משאירים משקע בנפש.

האם האדם רוצה שבזמן הנישואים מחשבותיו יהיו עסוקות במראות מן העבר של נשים אחרות?!

הנער החוטא פעמים רבות אינו חושב ואינו מודע להשלכה זו, ועלינו כהורים וכמחנכים להסב את תשומת לבו ולדבר איתו על כך.

יש לדבר על כך כי אהבה אמיתית וזוגיות טובה הן דווקא כאשר האדם מתרכז ברצון לעשות טוב לאשתו, וממילא גם הוא זוכה לאהבה ולסיפוק.

חשוב להדגיש כי התכלית המרכזית שאליה יש לחתור בלימוד ההלכות וטעמי האיסור, היא לעורר רצון לקדושה וטהרה ולא להוביל ח"ו לייאוש ומרחק מה' וקיום מצוותיו. יצר הרע מנסה להפיל את האדם בדיוק בנקודה זו, לשכנע את האדם שהוא רחוק וטמא, וממילא יכול להמשיך לחטוא. בפרט שלרוב הנערים יודעים שמדובר בחטא, והם מרגישים לא טוב עם מעשיהם, לכן השיחה צריכה לתת להם כוח להתמודד ולהתגבר, ולבנות בהם את האמון וההכרה שהם תמיד קרובים לה' ולעולם הם בניו.

וכך מוסבר בתורת ברסלב (ספר ליקוטי הלכות, הלכות תולעים הלכה ד) שעיקר פגם זה נובע מעצבות ולכן תיקונו בשמחה – "וְעִקַּר תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל וּפְגַם הַבְּרִית הוּא עַל - יְדֵי עַצְבוּת... כִּי עִקַּר פְּגַם הַבְּרִית הוּא עַל - יְדֵי עַצְבוּת... וּלְהֵפֶךְ תִּקּוּן הַבְּרִית הוּא עַל - יְדֵי שִֹמְחָה בְּחִינַת עֲשָֹרָה מִינֵי נְגִינָה", וכן כתב הסטייפלר זצ"ל, במכתבו שהוזכר לעיל: "ועיקר גדול מאוד הוא שלא להיות מיואש חס וחלילה, כי צריכין תמיד לקוות להשם יתברך שיעזור לו... הבא לטהר מסייעין אותו. עוד עיקר גדול, שלא להיות עצב, ולא לחשוב אודות העבר כלל עד אחר נשואין, שאז יש ליתן לב לתקן העבר".

ומתוך הבנת חומרת העוון, נלמד עד כמה גדולה מעלתו של שומר הברית ועד כמה גדל שכרו, שכן "מרובה מדה טובה ממדת פורענות".

משום כך לא נכון להסתכל רק על הנפילות, אלא קיים צורך והכרח להסתכל בעיקר על כל אותם זמנים ומצבים שבהם האדם עמד באתגר ושלט ביצרו, ולהאמין שבאותם מבחנים ומצבים זכה לקדש שם שמים בסתר וגדול שכרו⁸.

ג. מה עובר על הבן בגיל הנעורים, ואפשרות השליטה על היצר

המציאות מלמדת שנערים רבים בתקופת ההתבגרות נכשלים בחטא הוצאת זרע לבטלה ומתקשים לשמור על איסור זה.

כיצד יתיישבו הדברים אל מול חומרת האיסור, וכיצד יש להציג את הפער שבין המציאות לאידיאל ההלכתי?

נצביע על שתי נקודות מרכזיות להסברה:

הראשונה: התורה וחכמים מבקשים להדריך אותנו להגיע למצב השלם והעליון. יחד עם זאת, המציאות מעמידה אותנו בפני ניסיונות ואתגרים רבים בתחומים שונים: אנו מנסים לתקן את עצמנו בעולם המידות, בהלכות לשון הרע ובעוד איסורים רבים, למרות שבפועל אנו פעמים רבות נופלים.

כל עוד לא זלזלנו באיסור, כל עוד אנו מבינים שיש אמת, ואנו שואפים להיות חלק ממנה ולקנותה, למרות הנפילות והקשיים – אנו בדרך הנכונה, שכן הדבר המרכזי שמצופה מאתנו הוא להתמודד, להתגבר, לשלוט בעצמנו.

התמודדות זו עם היצר היא לאורך כל חיי האדם, ומשותפת לכולם. משום כך גם הצדיק נופל, כמאמר הכתוב "כי שבע יפול צדיק", ועלינו לקום לאחר הנפילות – "וקם", מתוך אמון מלא בגודל התשובה ובעצמתה.

חשוב להבין, כי העובדה שדווקא בחטא זה רוב הנערים מתקשים לעמוד בשמירה מוחלטת על האיסורים אינה מקרית; הדבר נובע מכך שיצר זה הוא יצר המשכיות החיים, יצר שתפקידו להעמיד את הדורות הבאים, לכן כוחו יותר גדול מהאדם הפרטי האישי.

אין כאן שחרור מאחריות ובריחה מבחירה, אלא הבנה של עצמת היצר ושל האחריות שלנו לבנות סביבה כשרה שלא תגרום לו להופיע בצורה שלילית.

מציאות סבוכה זו, יש עמה גם ברכה נסתרת. היא מסוגלת להביא אותנו לתחושת ענווה ולהבנה חזקה יותר עד כמה אנו זקוקים לחסדי ה' ולעזרתו בעבודת שמים.

השנייה: למדנו בגמרא (סוכה נ"ב ע"ב; סנהדרין ק"ז ע"א): "אמר רבי יוחנן אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו – שבע, משביעו – רעב", והכוונה היא שאם האדם משקיט את יצרו (מרעיבו) הוא מגיע לרוגע ושלווה (משביעו), ולהפך – אם האדם יגרה את עצמו, הוא לא ישבע אלא ירצה עוד ועוד.

הדרכת חכמים נובעת מן ההכרה שביחס ליצר זה, ובמיוחד ביחס לרווקים שאינם חיים חיי אישות ואינם עסוקים בפועל בקיום מצוות פרייה ורבייה, ניתן להשקיט את היצר.

זאת מכיוון שיצר זה נוגע להמשכיות הדורות, ולא לקיומו של האדם (וזאת בניגוד למשל לצורכי הקיום הפיזיים כמו אכילה ושתייה, שאותם אכן לא ראוי ולא ניתן לדכא אלא רק לשלוט בהם ולהעלותם).

הסבר זה נותן כוחות ותקווה לנערים בהתמודדות עם היצר, שכן לעתים קיימת אצל הנערים תחושה שמדובר בתקופה של מלחמה בלתי פוסקת בלא שום סיכוי, ואדרבא ככל שילמדו תורה ויהיו צדיקים יותר, היצר יתגרה בהם ביתר שאת (וכפי שניתן היה ללמוד מדברי חז"ל ש"כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו"). אך באמת אין הדבר כן, ככל שהאדם יימצא באווירה רוחנית ויעסוק בדברי חכמה (וכן יוציא את מרצו בדברים חיוביים כמו ספורט וכיו"ב), כך בדרך כלל יגיע לרוגע ולשלווה.

לצערנו התרבות המתירנית עסוקה בגירוי היצר, בחשיפת האדם לתכנים לא צנועים וכיו"ב, בתפיסה שיש מקום ל'מעט שחרור' ו'פריקת לחצים', והיא מבקשת לתת אשליה של 'שובע', אמנם באמת גישה זו אינה משֹבּיעה את האדם, אלא גורמת לו לרצות עוד ועוד.

לעתים עלול אדם לחשוב בטעות, שאם יעשה זאת 'רק פעם אחת', יקל עליו לשמור עצמו מכאן ואילך, אך באמת התאווה והתשוקה לעשות זאת רק מתגברות ו'סף' הגירוי רק הולך וגדל. דווקא הגישה התובעת מהאדם שליטה ואיפוק, מובילה בסופו של דבר לעידון ולהרפיה.

לכן חשוב מאוד להסביר שעיקר הקושי הוא בהחלטה להפסיק, אבל לאחר מכן, עם הזמן היצר הולך ונחלש (כוון הסברה זה הובא בדף לימוד 52).

עמדה זו אינה מבקשת לבטל לחלוטין את היצר. המילה 'יצר' היא גם מלשון לנצור, אנו לא מבטלים את כוחות היצירה הגנוזים ביצר, אלא נוצרים ושומרים אותם לזמן ולמקום המתאימים, וכדברי שלמה המלך "עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק" (קהלת ג ה).

ד. ראיית קרי

במהלך השיחה עם הבן בנושאים אלו, קיימת חשיבות רבה שהבן יבחין בין מעשה הוצאת זרע בידיים ובין "מקרה לילה" – שבו האדם רואה קרי תוך כדי שנתו.

דף לימוד "ראיית קרי" (דף לימוד 53 מתוך פרק ז) עוסק בהבחנה זו, ומטרתו לעזור לבן להבין כי לעתים מדובר במציאות טבעית, ומשום כך עיקר האחריות המוטלת עליו היא שלא להביא את עצמו לידי קרי, כדרשת חכמים (עבודה זרה כ ע"ב) את הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע", "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". כמו כן יש להיזהר ממגע באיבר ומתנוחות שינה שיגרמו לכך שהאיבר יתחכך ויבוא לידי קישוי (עיין שו"ע אבן העזר סימן כג), ולהימנע מאכילת מאכלים שטבעם להרבות זרע, אם מכיר בעצמו שהדבר גורם לו לראיית קרי⁹.

חלקו השני של הדף עוסק בתשובת האדם לאחר שראה קרי והובאו בו דברי הגר"א והקיצור שולחן ערוך בנושא.

ה. שמירה, תיקון ותשובה

כאמור לעיל, חכמים לא ביקשו לייאש את האדם בדברם על חומרת העוון, אלא להרחיק את האדם ממנו. ואע"פ שנראה מדברי הזוהר שאין לחטא זה תיקון ותשובה, כבר הסבירו שהכוונה היא שאין לו תשובה רגילה, אלא שנדרשת תשובה עילאה (עליונה) ושלמה. ומקובלנו שאין דבר העומד בפני התשובה (רמב"ם תשובה פ"ג הי"ד ושם פ"ד ה"ו)¹⁰.

כך כבר אמור בזוהר ח"ב רי"ד ע"ב ובזוהר ח"א ס"א ע"ב¹¹, וכך באריכות בספר ראשית חכמה לרבי אליהו דוידאש זצ"ל (שער הקדושה פי"ז) ונצטט חלק מלשונו:

"שהכוונה הוא שאין הדבר תלוי בתשובה תתאה כשאר הפוגמים שתחלתם בשובם הוא בתשובה תתאה, דהיינו בסור מרע מיד הם מקובלים... והכוונה היא שתשובתו קשה עד שיגיע לתשובה עילאה, וכן כתב החכם כה"ר יהודה חלגואה עליו השלום בספר צפנת פענח, שהכוונה באומרו שאין לו תשובה פירוש שתשובתו קשה עד מאד ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה... הטעם שיצטרך תשובה שלימתא לחפייא על כל עובדוי מפני שמדת הצדיק נקרא כ"ל, שכל המדות נכללות בו... ולזה יצטרך תשובה שלימתא... ועתה יתורץ בזה האופן אחר כי כל תשובה צריך התשובה באבר שבו חטא, אבל החטא בברית אינו תלוי בתשובת הברית לבדה כמו לישא אשה אבל צריך תשובה תקיפא כאלו פגם כל אבריו.

... הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה, ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה הוא שתשובתו קשה", עיי"ש עוד.

וכן כתב בשו"ת מהרש"ם ח"א בסוף סימן נח שבתשובה שלמה ועל ידי לימוד תורה ימחל לו (ומקורו מזוהר חדש, [הר אדני], רות אות יב), ובמפתח לתשובותיו ח"ג סימן רסח, הביא שמרש"י ביחזקאל כג לז (בהגה שם) מוכח שיש תשובה. שעל הפסוק "כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלה" כתב: "וגם את בניהן וגו' - וזהו שפיכות הדם שבידיהם (כלומר שהוציאו זרע לבטלה בידיהם ולא עשו תשובה)", הרי שנענשו רק משום שלא עשו תשובה¹².

והגר"א למד מתיקוני זוהר שכל הצורך בייסורים ובמיתה לכפרתו, זה כאשר אינו עוסק בתורה, אך כאשר עוסק בתורה היא עצמה מגינה עליו ואין צריך לדאוג¹³, והרחיב ביסוד זה ה'סטייפלר' (במכתב, הובא לקמן בפרק מכתבים), וכן הביא החפץ חיים בביאור הלכה (סימן תקעא ד"ה ת"ח) את דברי החיי אדם שלא יסגף עצמו אלא ילמד מקירות לבו והתורה היא עצמה כמקווה, עיי"ש. וכן כתב המשנה ברורה בסימן תרט"ו ס"ק ג דעיקר התיקון לרואה קרי ביום הכיפורים הוא בלימוד תורה ובעשיית חסד ורחמנות על הבריות (ועיין עוד במה שכתב שם בשער הציון ס"ק ה-ו)¹⁴.

ורבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל, שעסק רבות בתיקוני חטא זה, ובמיוחד בספר הקדוש 'צדקת הצדיק', הרחיב לבאר מדוע התיקון נעשה דווקא על ידי תורה¹⁵. וכתב (שם אות קכג) שהיגיעה בתורה מתקנת עוון זה, שכאשר ממית עצמו באוהלה של תורה נחשב לו כמיתה, וממילא זוכה לחיים – מכוח התורה הנקראת עץ חיים, ובספרו תקנת השבין אות ו, כתב שבאופן מיוחד יש בלימוד משניות תיקון לחטא זה.

והעיקר ליצור סביבה תרבותית נאותה בלי זמן להבלים ולאחוז בתורה ובחכמתה, כלשון הזהב של הרמב"ם (בסוף איסורי ביאה, פכ"ב הכ"א):

וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה

גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה

ובחכמה הוא אומר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה יט).

וכפי שנאמר לעיל, חשוב להאמין ולדעת שכאשר האדם מעסיק את עצמו במחשבות טהורות, הרי הוא מסוגל להגיע לשלווה ולרוגע נפשי, המאפשרים לו שלא להיות עסוק וטרוד יום יום ביצר זה.

בנוסף, במיוחד בנושא זה הקשור להרהורים ולמחשבות, יש להדגיש לנער כי עצם ריבוי המחשבות בנושא – גם מחשבות של תשובה על חטאים אלו וכיו"ב – מעורר את היצר, ולכן ההדרכה צריכה להיות להסיט את המחשבה למקום אחר, להסיח דעתו לגמרי מהחטא ולא לדאוג, ועיין בהערה¹⁶.

והיות שחטא הוצאת זרע לבטלה קשור להפסקת כוח החיים והוא עוון כללי, תשובת המשקל צריכה להיות בהוספת חיים ובעשיית תשובה כללית ושורשית.

וכתב הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ג עמ' רחצ): "עיקר תקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה", כלומר שהיות שכפי שראינו זהו חטא כללי הפוגם את כללות האדם, התיקון צריך להיות ברצון שהוא הכוח העליון שבאדם, כוח שממנו משתלשלים אח"כ כל מחשבותיו ומעשיו של האדם. לכן ככל שהאדם רוצה בטוב, ויש לו שאיפות טובות למען עם ישראל, ארצו ותורתו, הרי הוא מתקן עצמו.

וכן אם עושה מצווה שכל גופו מתאמץ בה ובוודאי אם הוא מזיע בה, הרי מתקן חטאו, ולכן מעלה מיוחדת יש כאשר בונה את ארץ ישראל ומתיישב בה בגופו, וכן כאשר מתגייס לצבא וכל גופו ממש עסוק במצווה ובפרט שבזה ממש מוסר נפשו (וכן זכיתי לראות מפורש בשם משמואל¹⁷). וכן כאשר שומר שבת שנקראת "ברית", זוכה לתקן את פגם הברית¹⁸.

וכן כאשר נותן צדקה לעני ומחיהו, כאשר מכניס יתום לביתו ומגדלו, שעוסק בריבוי פרייה ורבייה – שהוא המית וכעת מחיה, וכן כאשר עוסק בקירוב אנשים לה' וחזרתם בתשובה – שהוא הרחיק וכעת זוכה לקרב, וזכות כל המעשים שיעשו עד סוף הדורות תעמוד לו¹⁹, וכן כאשר מרבה שלום בין אנשים ומקרבם זה לזה.

כמו כן, היות שאיבר הפה והלשון מקבילים לאיבר הברית, חשיבות מיוחדת לתשובה יש בשמירת הפה. תיקוני תשובה נוספים הובאו בקיצור שולחן ערוך בסימן קנ"א סעיף ז²⁰, ועיין עוד בהערה²¹.

ו. סיכום כיווני ההסברה לנער בנושא שמירת הברית

לאור האמור, נסכם בקצרה את הכיוונים החינוכיים שיש לעסוק בהם על מנת לעזור לנער להתמודד בצורה נכונה עם נושא שמירת הברית בגיל הנערות.

יש שהדגישו את העונש על מעשה זה ואת חומרתו מתוך רצון ליצור הרתעה ופחד אצל הנערים; בספר זה לא הלכנו בדרך זו, משום שבמיוחד בדורות של גאולה הנשמות מחפשות קרבת אלוקים מתוך אהבה גדולה, ואדרבא התמקדות יתר ביראת העונש יכולה לגרום לייאוש ולהרחקה במקום לקירוב.

משום כך העדפנו להסביר בספר בדרך שכלית ומובנת מדוע מעשה זה הנו חמור ומדוע החמירו בו (דפי לימוד 47-50), כמובן תוך שילוב אפשרות התשובה – זאת על מנת ליצור הזדהות אצל הנער עם דרישת ההלכה.

על גבי כיוון זה חייבת להופיע קומת הסברה שמתמקדת בטוב עצמו ולא רק בחטא:

יש להדריך את הנער להכיר בקדושתו ובגודלו ועד כמה הוא קרוב לה'.

וכן, במיוחד בתקופת ההתבגרות, בעת שהנער מתפתח גופנית אך עדיין לא התחתן, עליו להפנות את עיקר מִרצו וכוחותיו לעיסוקים אחרים ובראשם לימוד תורה, בדרך של "מרעיבו – שבע", של "הסחת דעת" (עיין בדף לימוד 52, שבו הרחבנו בהסברת הדברים).

ועדיין, נראה בע"ה שיש להוסיף כיוון הסברה נוסף, ובו הרחבנו במכתבנו "הדרך להצלחה – אני משפיע" לנער (לקמן בפרק מכתבים).

במבט פשוט נראה כי נער שפוגם בברית (מאונן), מחפש את ההנאה האישית והרגעית, אמנם צריך להסביר כי באמת העובדה שהנער נהנה מאוד דווקא ממעשה זה, נובעת מכך שביסודו הפנימי מעשה זה קשור לכוח הנטוע באדם להשפיע על הזולת, לפרות ולרבות ולהביא חיים חדשים לעולם.

לכן, הדרך השלמה להצליח לחנך לשמירת הברית צריכה לכלול קומת הסברה נוספת, שבה ניתן מענה לצורך הפנימי של הנער המעוניין להתחיל להוציא לאור את כוח ההשפעה שבקרבו.

משום כך, עלינו להעמיק ולהסביר כי באמת גם בשלב הנערות הנער עצמו משפיע.

הכיצד?!

קיום תורה ומצוות נתפס פעמים רבות רק בצדו הפשוט, כפקודה וכחובה דתית, חוויה של משהו שעוצר ולוחץ אותי ואף לעתים מדכא את כוחותיי. החוויה הזאת מלחיצה, וכל לחץ דורש שחרור...

לכן, מוכרחים לדבר על כך שקיום תורה ומצוות הוא קיום של מעשים בעלי ערך השפעה כביר, וכי הנער בזכות מעשיו מביא שפע וברכה לעולם כולו (ובשולי המכתב לנער הבאנו מעט מקורות העוסקים בנושא זה).

עלינו כהורים להאמין בכך, להאמין בעצמנו ובגודלנו, וממילא גם בגודל ילדינו. להאמין ולשדר שלכל אחד יש תפקיד מיוחד שרק הוא יכול לעשות, ואין שאר בני האדם, גם הצדיקים ביותר, יכולים לעשות.

זהו כיוון ההסברה היותר שלם ומלא שנדרש בדורות של גאולה, דורות שבהם כוחות החיים מבקשים להתגלות בצורה עצמתית וחזקה.

בשולי הדברים חשוב להדגיש: התמודדות הנערים בגיל הנערות בנושא שמירת הברית אינה התמודדות חד פעמית, אלא מדובר בתקופה ארוכה בה קיימים ניסיונות רבים, ולכן הכיוון החינוכי שעלינו להדגיש אינו של "100% הצלחה" או "100% כשלון", אלא של התמודדות, של רצון לשמור, של רצון להצליח, של ענווה ותפילה, של יכולת לקום גם לאחר שנופלים, של הסטת כוחות החיים שבאדם בתקופה זו לתורה ולפעילויות אחרות, ולהכרה עד כמה הנער במעשיו הטובים מביא ברכה ושפע לעולם.

כתבות נוספות

דברי פתיחה והקדמה לספר מתבגרים יחד

מכתבי ברכה והסכמות

תוכן ענינים

פתיחה